גידי ספיר (פורסם ב"מקור ראשון", 27.4.2012)
לאחרונה הונח על שולחן הכנסת תזכיר חוק יסוד: החקיקה, שאמור לשמש "תוכנת הפעלה" למערכת החוקתית כולה. לכאורה, סיבה למסיבה, בוודאי לאלו המעוניינים להשלים את פרויקט החוקה בישראל - אשר נמרח על פני למעלה מששה עשורים. בשורות הבאות אנסה להסביר מדוע כל מי שחפץ בהשלמת החוקה חייב לפעול להסרת היוזמה האמורה מעל השולחן, ויפה שעה אחת קודם.
כידוע, במשך שנים ארוכות היווה חוסר הסכמה ערכי מכשול מרכזי בדרך להשלמת החוקה. אמנם מהקמת המדינה ועד שנת 1992 נתקבלו בישראל תשעה חוקי יסוד, אך כולם נגעו בצד המבני ואף לא אחד מהם טיפל בשאלות של ערכים. בשנת 1992 נפל דבר בישראל כשבשלהי כהונת הכנסת ה-12 התקבלו שני חוקי יסוד שעניינם זכויות אדם. מאז ועד היום אין במדינת ישראל רגע דל: בית המשפט העליון משתמש בחוקי היסוד כפלטפורמה ליצירת חוקה שלמה. במקביל, נמתחת ביקורת חריפה - מפי פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ואזרחים מן הרחוב - על נסיבות קבלת חוקי היסוד ועל השימוש שעושה בהם בית המשפט.
