יום ראשון, 12 באפריל 2015

יודעי דין, עילויים וחֲנוני לב שומע או אנשי שלומנו? / נדב דגן*


 סוגיית מינוי השופטים בישראל, ממש כמו בדמוקרטיות מערביות אחרות בכלל ובמשפחת המשפט המקובל בפרט, מעוררת דיון ומחלוקת. אך נראה שבשנים האחרונות הפכה שיטת המינוי בישראל לזירת התנגשות קשה בין כוחות מגן של הסדר החוקתי לבין כוחות פוליטיים רבי עוצמה המסתערים עליו מדיי תקופה במטרה לשנותו מן היסוד.
בראש התוקפים, לפחות מבחינת הנראות הציבורית והפעילות הפרלמנטרית, ניתן לזהות זרם הולך וגדל בסיעת הליכוד, שאחד ממיצגיו הבולטים ביותר הוא ח"כ יריב לוין, וכן את סיעת הבית היהודי, ובפרט העומד בראשה וח"כ איילת שקד. עוד לפני תום ספירת הקולות בבחירות לכנסת הבהירו אלה שבכוונתם לחדש את המאבק במשנה מרץ ותקיפות לאחר הרכבת הממשלה החדשה. על פי פרסומים בתקשורת, דורשת סיעת הבית היהודי לעגן בהסכמים היחדניים ובקווי היסוד של הממשלה החדשה את שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, וחה"כ לוין ושקד הם אף מועמדים ריאליים לתפקיד שר המשפטים.
ציר המאמץ העיקרי של התוקפים היה ועודנו הניסיון – באמצעות מספר גרסאות והצעות חוק שונות – לצמצם את כוחה של הרשות השופטת (ובית המשפט העליון בפרט) בוועדה ולחזק את כוחם של הפוליטיקאים, נציגי הרשות המחוקקת והמבצעת, בין אם באופן ישיר ובין אם בעקיפין. אחת מהטענות המרכזיות בפיהם היא שלשיטה הישראלית אין אח ורע בעולם הדמוקרטי הן בכוחה המופרז של הרשות השופטת (שאף פועלת, על פי הטענה, בשיטת חבר מביא חבר) בוועדה והן בכוחה הדל של המערכת הפוליטית והשפעתה המעטה על מינוי שופטים. טענה מופרכת זו תעמוד במרכז הרשומה אשר תציג בקצרה את שיטת מינוי השופטים החדשה והמחושבת שהונהגה בבריטניה לפני כעשור. נוכח מלאכת המחשבת של המחוקק בערש הדמוקרטיה, בעלת הפרלמנט שנודע ברום-מעמדו והורתה של מערכת המשפט הישראלית, נראית ששיטת המינוי הישראלית דווקא פוליטית להחריד.
ראוי לפתוח בתזכורת קצרה לשיטת המינוי לתפקידי שפיטה בישראל. במרכז שיטת המינוי עומדת הוועדה לבחירת שופטים שהרכבה נקבע בסעיף 4 לחוק-יסוד: השפיטה ̶  שר המשפטים (יו"ר  הוועדה) וחבר ממשלה נוסף, נשיא בית המשפט העליון ושני שופטי נוספים מביהמ"ש העליון, שני חברי כנסת ושני חברי לשכת עורכי הדין. כל גוף – הממשלה, הכנסת, בית המשפט העליון ולשכת עוה"ד – בוחר את נציגיו. עוד ראוי להזכיר שני תיקונים לחוק בתי המשפט שחוקתיותם טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון, אך בפועל פועלת הוועדה לפיהם. הראשון הוא תיקון משנת 2008 הקובע כי החלטת הוועדה על מינוי שופט לבית המשפט העליון טעונה רוב של שבעה מתשעת חבריה. פירוש הדבר הוא שהן לשופטי בית המשפט העליון והן ליחדה – אם כל נציגי הגופים הללו באותה דעה לגבי המועמד הנדון – יש בפועל יכולת לבלום מינוי לבית המשפט העליון. התיקון השני מכתיב לכל אחד מהמוסדות שאחד מנציגיו יהיה אישה.